מחר מסתיימים הימים היפים - טקסט תערוכה, ג'ולי מ. ת"א, 2010
מחר מסתיימים הימים היפים, הנודד חייב להמשיך בדרכו, הביתה לברלין"
"לכל דבר טוב יש סוף – לו רק יכולתי למצוא את המילים כדי לומר כמה יפה זה היה
Albert Oberstack, SS11, July 1943
"לכל דבר טוב יש סוף – לו רק יכולתי למצוא את המילים כדי לומר כמה יפה זה היה
Albert Oberstack, SS11, July 1943
שורות אלה נכתבו בחרוזים בספר האורחים של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, שהתגורר עם משפחתו בווילה סמוך למחנה. הס נהג לארח בביתו חברים וידידים, ואלה השאירו אחריהם הגיגים ומילות תודה על האירוח הלבבי. רובם ככולם נטו לנוסטלגיה סכרינית ולקלישאות
הימים היפים - הם קריטריון בסלקציה הפרטית של מיכל רובנס: בשביל אחד הם עדיין יפים, בשביל אחר הם יסתיימו מחר, ויש מי שבעבורו הם רחוקים מאוד ואולי מעולם לא היו. נראה שהם מתחילים ומסתיימים בעת ובעונה אחת, מאיימים לבוא אל קצם בכל רגע; המחשבה הזאת מעוררת חיוך. געגועים להווה, זיכרון רחוק, עבר ועתיד, רסיסי סיפורים של האמנית ושל אחרים נטמעים אל תוך בד הציור ואין להפרידם עוד.
כמו קרטיב לימון מטפטף או חיוכי ילדות למצלמה באותה חופשת הקיץ עם ההורים ביד ושם. יאנוש מחבק את כולם, והיום הזה עומד להסתיים. היה יפה.
כמו אותה ערמת ילד-אבא-אימא. משפחה מחייכת ואמידה שהשאירה אחריה 42 צילומים ומזכרת של שפם קטן שהיה פעם באופנה
הציורים בתערוכה טווים עולם המורכב ממציאות ודמיון, פנטזיה, סיוטים ופחדים, ביוגרפיה אישית, היסטוריה, טראומה, שברי אידיאולוגיה והומור. פני השטח של הציור פצועים ותזזיתיים. בין שהציורים מציגים משפחה, נופים או פיסות מהקיבוץ שבו גדלה רובנס, תמיד טמון בהם פוטנציאל נפיץ. הציור אמנם מתאמץ לטשטש עקבות, אך הוא עמוס משקעים ומבשר על אסון מתקרב ועל מה שאולי יתרחש עוד מעט. סטיות קטנות מתירות לציור לדגדג מקומות כואבים ומסקרנים, לענג ולצחוק, לפלרטט עם רוע ועם יצרים
כלב צייתן שפעם טרף בני אדם, נוף ילדות מדברי שנראה כמו שלג, בניין נטוש, תינוקות מתפרקים ושתי נערות עם עיניים שקופות חוברים זה לזה ומייצרים מקום שמאפשר לכל הדימויים והנרטיבים האלה לחיות בכפיפה אחת, במעין הגיון פנימי
נקודות אדומות מופיעות בציורים שוב ושוב, מקשטות, מפתות, מדממות ורוקמות מזימות קטנות ויפות.
נדמה שבעוד רגע תצא המשאית השחורה למבצע מיוחד. השופלים כבר מוכנים לנעוץ את ציפורניהם. הם יחפרו בורות או ירוקנו אותם מהחומר, עוד חיוך
הימים היפים - הם קריטריון בסלקציה הפרטית של מיכל רובנס: בשביל אחד הם עדיין יפים, בשביל אחר הם יסתיימו מחר, ויש מי שבעבורו הם רחוקים מאוד ואולי מעולם לא היו. נראה שהם מתחילים ומסתיימים בעת ובעונה אחת, מאיימים לבוא אל קצם בכל רגע; המחשבה הזאת מעוררת חיוך. געגועים להווה, זיכרון רחוק, עבר ועתיד, רסיסי סיפורים של האמנית ושל אחרים נטמעים אל תוך בד הציור ואין להפרידם עוד.
כמו קרטיב לימון מטפטף או חיוכי ילדות למצלמה באותה חופשת הקיץ עם ההורים ביד ושם. יאנוש מחבק את כולם, והיום הזה עומד להסתיים. היה יפה.
כמו אותה ערמת ילד-אבא-אימא. משפחה מחייכת ואמידה שהשאירה אחריה 42 צילומים ומזכרת של שפם קטן שהיה פעם באופנה
הציורים בתערוכה טווים עולם המורכב ממציאות ודמיון, פנטזיה, סיוטים ופחדים, ביוגרפיה אישית, היסטוריה, טראומה, שברי אידיאולוגיה והומור. פני השטח של הציור פצועים ותזזיתיים. בין שהציורים מציגים משפחה, נופים או פיסות מהקיבוץ שבו גדלה רובנס, תמיד טמון בהם פוטנציאל נפיץ. הציור אמנם מתאמץ לטשטש עקבות, אך הוא עמוס משקעים ומבשר על אסון מתקרב ועל מה שאולי יתרחש עוד מעט. סטיות קטנות מתירות לציור לדגדג מקומות כואבים ומסקרנים, לענג ולצחוק, לפלרטט עם רוע ועם יצרים
כלב צייתן שפעם טרף בני אדם, נוף ילדות מדברי שנראה כמו שלג, בניין נטוש, תינוקות מתפרקים ושתי נערות עם עיניים שקופות חוברים זה לזה ומייצרים מקום שמאפשר לכל הדימויים והנרטיבים האלה לחיות בכפיפה אחת, במעין הגיון פנימי
נקודות אדומות מופיעות בציורים שוב ושוב, מקשטות, מפתות, מדממות ורוקמות מזימות קטנות ויפות.
נדמה שבעוד רגע תצא המשאית השחורה למבצע מיוחד. השופלים כבר מוכנים לנעוץ את ציפורניהם. הם יחפרו בורות או ירוקנו אותם מהחומר, עוד חיוך